אבא קום , הבית רועד...

אבא קום הבית רועד העירה אותי באמצע הלילה יהלי, הבת שלי בבהלה.

נו פוטשקה, אולי חלמת חלום אני אומר לה, בואי תשני קצת עם אבוש הכל בסדר.

ליתר ביטחון אני בודק בטלפון ומבין שזהו לא חלום. רעידת אדמה בעוצמה של 7.8 הכתה את מחוז Kahramanmaraş בדרום טורקיה שהורגשה גם בישראל.

בשעות הבוקר המוקדמות אני כבר מבין את גודל האסון. קצב ההודעות והעדכונים מהיחידה הולך וגובר, ולפני ששלחתי את הילדים לבית הספר נתתי להם נשיקה וחיבוק חזק, הכנתי אותם שאבא כנראה יוצא למשלחת חילוץ.

בשעה 08:15 הגיעה הודעה, תגיע זריז ליחידה מתארגנים להוצאת משלחת חילוץ.

לפנות בוקר, כיממה לאחר רעידת האדמה כבר נחתנו בנמל התעופה ADNA, התחלנו לנוע כ-230 ק״מ לכיוון ההעיר קרמאנמרש. אני מסתכל דרך החלון במיניבוס, מסביב הכל ירוק, פסגות הרים מושלגות ונראה פסטוראלי. מדי פעם רואים בדרך מבנים הרוסים, אבל זה לא הכין אותנו לממדי ההרס העצומים שנחווה. כמעט 8 שעות הטלטלנו בדרכים המשובשות – אלפי רכבים נוסעים בדרכים בניסיון לצאת מאזור המוכה וככל שמתקרבים למרכז הרעש, ממדי ההרס נחשפים.

קוראים לה טושט (Tushet).

הגענו לקראת 21:00 למרכז העיר, העיניים רואות אבל המוח לא מעכל את גודל האסון. אנחנו צוות של 10 מפקדים שהגענו לסרוק את האתרים בכדי להחביר את כח החילוץ העיקרי. ציוד החילוץ עדיין בדרכים. פורקים מהאוטובוס הקור חודר לעצמות – קפוא. מתחילים ללכת לנקודת החבירה עם שאר הכוח, הרחוב מלא באנשים המסתובבים עם פנים הלומות וברקע שומעים צעקות של שבר ובכי. 2 דקות חולפות עד שמגיע אלינו בריצה בחור נסער ובמבטא כבד עם צליל של תחינה צועק לעברנו come, come הוא מושך אותי בחולצה לכיוון בניין קרוס.

אני רואה בחור טורקי חופר בין ההריסות עם כלים ביתיים בסיסים, משתיקים את כולם מסביב, אני מבקש מהטורקי לצעוק בטורקית בכדי שנשמע סימן חיים, מכניס את הראש לתוך ההריסות קול חלש ועמום של אישה נשמע. יש פה לכודה חייה אני צועק. הצוות נכנס ישר לעבודה, מתחילים לפנות בידיים את ההרס, המקום צר מאוד ומסוכן.

גיל המהנדס מעריך את סכנת המבנה – האם חלילה הוא יכול לקרוס עלינו? האם אפשר להכנס פנימה למינהור ?

אנו מחלקים ביננו את העבודה ומתקדמים במקצועיות לאט לאט לכיוון הקול העמום, מתן, אלרואי והמחלץ הטורקי חופרים במרץ ומפנים את ההרס.

אני שואל איך קוראים לה? – Tushet אומר לי הארוס שלה, שנמצא בחוץ המום.

נכנסתי פנימה שוב. המחלץ הטורקי עובד איתנו כתף אל כתף.

אני מבקש שקט ושוב וצועק בשמה – Tushet.

אפנדי Efendi - "אדון" - אני שומע בחזרה הפעם הצליל יותר ברור. אני מבין שהמרחק ביננו לא גדול. אלון הומינר, בחור חזק גדול ממדים עם לב של זהב, מחליף את הטורקי

אנחנו מסתכלים אחד על השני וכמעט בלי לדבר אנחנו מפנים את ההרס.

צמודים בתוך מנהרה של אולי 80 סמ מעבירים מאחד לשני בלוק ועוד בלוק

חלקי ארון, בגדים, כלי מטבח... מה לא היה שם ....

בכל הזמן הזה כל מספר דקות בודדות אני צועק בשמה - Tushet ואני שומע חזרה Efendi. הקשר עם הלכודה מאוד חשוב, זה מחזק אותה ונותן את התקווה.- והאמת שגם מחזק אותנו.

מתקדמים עוד ואני מזהה יד צרה שמוטה מכוסה חלקית בחולצה לבנה.

אני שולח את היד קדימה ונוגע בה - Tushet אני קורה לה הפעם בקול יותר רגוע Efendi, היא עונה ואני מרגיש לחיצה קלה בכף היד. אני והומינר מסתכלים אחד על השני ומחייכים לשנייה. אבל רק לשנייה, אנו רואים מה קורה סביבה ומבינים את מורכבות החילוץ - היא כלואה מתחת לארון שמעליו פלטת בטון וחפצים. הפנים שלה היו מופנות לצד השני וצמודות לקרקע מבלי יכולת להניע את הראש. הומינר מזעיק את הרופא אני יוצא החוצה לנשום קצת. אלדד הרופא נכנס, מחבר נוזלים ליד החשופה ומעריך את הפגיעות והטיפול הרפואי הנדרש. אלרואי נכנס פנימה , הוא והומינר מיצרים מרחב שניתן יהיה לשלוף אותה החוצה.

כמו טרקטורים אנושיים במנהרה של 80*60 הם עובדים, מפנים ומפנים וזה לא נגמר

הומינר יצא ונכנסתי שוב הפעם קצת יותר מרווח, הארון וקורת הבטון עדיין מעליה אנו מסתכלים מסביב שוב ומזהים אישה נוספת בחלק התחתון של הגוף של Tushet מחוצה מתחת לארון – לצערי לא בין החיים.

חייבים מסור חרב לנסר את הארון מעליה אני אומר לאלרואי

זה מסוכן הוא עונה, אנחנו נפגע בה – אין ברירה אחרת, חייבים להוציא אותה כמה שיותר מהר. אתה תהיה צמוד אליה תסתכל בצד השני, אני אחתוך בזהירות. אני מלטף לה את היד ומרגיע אותה קצת לפני שאני מתחיל לנסר את הארון. כן, היד קצת רועדת אבל אלרואי שם, אנחנו צוות. בזהירות הצלחנו לנסר חלקים מהארון הלהב במרחק של 2 ס"מ מגופה – מנסרים, ושוברים ביד בכוח. נשארה פלטה אחת, עקשנית שהייתה צמודה לגוף – לא יכולנו לנסר

אבל אין ברירה, חייבים לשבור אותה

אנחנו תופסים את הפלטה ומושכים ומושכים בכוח, אני זוכר שנתתי צעקה במשיכה האחרונה עד שהפלטה נשברה.

תכניסו אלונקה אלרואי צועק. שהלחץ השתחרר מעליה היא סובבה את הפנים והסתכלה עלינו. גיא, אני מציג שוב את עצמי ומוציא לה את השיער מהפנים, היה לה חיוך קטן שלא אשכח בחיים. אנחנו מעבירים אותה לאלונקה, היא כאובה מאוד, הומינר נכנס שוב להעביר את האלונקה החוצה.

 מתן והצוות מקבלים אותה בחוץ, המולה וקריאות שמחה מאופקות מסביב. אני חייב לצאת מבין ההריסות לראות מה איתה, מפנה לי מקום בין האנשים, רק בכדי להעיף מבט נוסף בפניה,

טושט אני קורא לה, היא עונה Efendi עם עיניים בורקות וחיוך.

זהו רק סיפור אחד מתוך 19 אירועי חילוץ מורכבים שמשלחת החילוץ השתתפה בהם ועוד עשרות משימות איתור ועזרה למקומיים. ההון האנושי שהרכיב את המשלחת מכלל המגזרים, הדתות ושכבות האוכלוסייה בארץ הציגו את פניה היפות של מדינת ישראל ואזרחיה.

זאת זכות להיות מפקד ומחלץ בנבחרת משובחת שכזאת.

קישור

לפוסט המקורי