"הביס האחרון הוא המתוק ביותר" - יומן חילוץ מהבולען בכרמי יוסף

"הביס האחרון הוא המתוק ביותר" - לצערי הפעם לא.

יום חמישי, שעות צהריים. אני בדיוק מסיים שיחת זום ארוכה בעבודה ומתיישב בכיף להירגע עם צלחת אבטיח על הספה.

לפתע הטלפון מתחיל להשמיע צלילים של הודעות. אני לא מתייחס וממשיך להנות מהאבטיח הקר.

בשלב מסוים רצף הצלילים הופך למנגינה. אני מציץ במסך ומבין שקבוצת החירום של היחידה היא זאת שמנגנת.

לא עוברות מספר שניות ואני מקבל טלפון מהמפקד הישיר שלי - נפער בולען בבריכה בכרמי יוסף, יש נעדר. תכין צוות איתור ותהיו מוכנים לתזוזה מידית למקום האירוע.

כבר כמעט סיימתי את צלחת האבטיח, נשאר לי עוד ביס אחד אחרון. הסתכלתי על הצלחת לשנייה, ובסוג הסכם מוזר שכזה סיכמנו שאחזור ואסיים.

ברקע רצף פעולות מסודר רץ לי בראש, מקפיץ את הצוות משגרת חייהם (לכולנו יש תיק עם ציוד אישי זמין 24/7 באוטו), והציוד הייעודי מהיחידה טס לרכב.

בדרך ממשיכים להזרים מידע מהכוחות שנמצאים באירוע, ומחלחלת ההבנה שהאירוע מורכב, ואני מריץ בראש דרכי פעולה אפשריים.

כשהגעתי למקום, התפאורה הייתה שונה ב־180 מעלות מהסיטואציה שאני רואה לנגד עיניי: תפאורה של מסיבת בריכה שמחה ומפנקת עם אוכל טוב, שתייה קלה, בר אלכוהול, מתנפחים פירות, ובאמצע - בריכה.

בריכה ריקה ממים, שקטה, עדיין יש דמויות ברבורים מתנפחים על הקרקעית שלא קרסה.

בקצה בור פתוח צר שבו עובדים צוותי חירום של כב"ה כתף אל כתף עם ניסים, המהנדס שלנו. "יש סכנת קריסה של פתח הבולען" אני שומע צעקה ברקע.

הסתכלתי על שאר אנשי כוחות החירום סביבי, רואים בעיניים של כל אחד ואחת את הרצון לעשות הכול כדי להציל חיים ולבצע את המשימה בצורה הטובה ביותר.

זיהיתי את חברי ליחידה, מקצוענים כל אחד בתחומו - פיקוד, הנדסה, איתור, לוגיסטיקה - וכמובן שלכולם יש מכנה משותף אחד: כולם אנשי חילוץ מעולים.

בהערכת מצב של כלל כוחות החירום בשטח גובשו מספר משימות לפעולה. משימת האיתור ירדה אליי.

כניסה מאובטחת, על ידי כב"ה, לבולען עם כלב הצלה ולוחמת מיחידת "עוקץ" לביצוע פעולות איתור.

אני מתחיל להכין את הציוד, מתחבר לכלבנית ולכלב, תדרוך, ומתכוננים לירידה לבולען.

ברקע, אלון, מהנדס נוסף שלנו שקיבל את משימת דיפון פתח הבולען, עובד במרץ לאבטח את הכניסה. שאר הצוות עובד עם שאר הכוחות במשימות המקבילות.

חייב להיות סנכרון מלא בינינו ובין כל כוחות החילוץ - פעולה לא מתואמת יכולה להביא לקריסה נוספת.

שלב הכניסה הגיע, תימוך פתח הכניסה הסתיים. אני מתחבר לכלבנית ומסמן לה שיורדים עכשיו.

פתאום יש תחושה של שקט מתוח באוויר. על שפת הבריכה, מפקדי האירוע ולוחמי יחידת "להבה" של כב"ה רותמים אותנו לקו החיים שלנו (אנו רתומים לחבל, לכל מקרה חירום שיכול להיות).

אני מוכן עם מצלמה מיוחדת למשימות סריקה. יש אישור לרדת, אני יורד ראשון.

הפתח צר, אני יורד בסולם שהונח על ידי הכוח הראשוני שהגיע. חבל החיים מסתבך קצת עם תומכות הדיפון, אך לוחם להבה שמאבטח אותי משחרר את החבל בזריזות.

אני מגיע למטה. אור הפרוז'קטור שהורדנו מאיר לי חלקים מהמקום. שקט, הכול בוץ.

אני לוקח נשימה עמוקה ומסתכל סביב, בוחן את המקום, מריץ דרכי פעולה - מאיפה להתחיל, יש פה 2 מערות שונות למטה.

בזמן שהכלבנית יורדת עם הכלב, אני מתחיל לסרוק עם המצלמה.

אני רואה אותם מגיעים לפתח, מניח את המצלמה ומקבל את הכלבה והלוחמת.

צפוף בפתח, מלחיץ, שוכבים על הבוץ - חייבים לנסות לבצע את המשימה מהר ככל האפשר, יש חשש לקריסה.

חלוקת עבודה זריזה, והכלבה נשלחה לחיפוש, ואני סורק עם המצלמה.

נביחה! יש אינדיקציה שנינו דרוכים. אני מעביר לכוחות שיש אינדיקציה של הכלבה.

במקביל, מבקש שהכלבה תבצע סריקה נוספת - הפעם ללא נביחה. שחררו לי עוד קו חיים, אני צועק - אני רוצה להיכנס עוד פנימה לסרוק עם המצלמה, הנביחה הראשונה הייתה חדה ובטוחה, אני אומר לעצמי.

אני צריך לזחול עוד 8 מטר לפחות. המצלמה כבר מלאה בבוץ, אני חושש שכל רגע היא תפסיק לפעול. אני מסמן לכלבנית שאני נכנס לכיוון שהכלבה נבחה.

"שחררו לי עוד חבל," אני צועק, "אני יודע שאני חייב להגיע לשם."

אנחנו משחררים עוד 3 מטר, מודיעים לי. בלב אני יודע שזה לא מספיק, אבל אני חייב להתקדם פנימה. ממשיך לזחול, מנסה לסרוק עם המצלמה תוך כדי הזחילה. מסביב יש את משחקי הבריכה, אני מבין שכנראה אני בכיוון הנכון.

פתאום אני מרגיש מתיחה בגב - עברתי את ה־3 מטר שאפשרו. אני חייב להתקדם עוד, אני יודע שאני בכיוון הנכון.

"אל תתקדם," אני שומע צעקה מלמעלה. אני מבין שאני חייב. בחישוב מהיר - מוט המצלמה 3 מטר, יש לי יד ארוכה, אני צריך עוד 2-3 מטר ואני במקום.

"תשחררו לי רק עוד 2 מטר," אני צועק, ומרגיש שהמתיחה משתחררת - הם נותנים לי להמשיך פנימה.

אני ממשיך בזחילה פנימה, אור הסטיק לייט שהכלבנית זרקה פנימה מאיר לי את המקום.

לפתע אני מתחיל לזהות במצלמה משהו שונה. מניח אותה על הקרקע, מתקדם בזחילה קדימה, וצועק "מצאתי!" יש זיהוי.

באותה שנייה עוברת בי סערת תחושות ורגשות, כאשר כל רגש מושך לכיוון שלו.

המשימה הושלמה, אולם לצערי הפעם התוצאה טראגית.

כשנכנסתי הביתה הסתכלתי על הצלחת שהייתה מונחת בסלון עם חתיכת ביס האבטיח האחרון שנשאר - היא עדיין שם.