נפאל, מאי 2015: לחלץ אח ולא להשאיר אותו לבד

לאחר מרוץ החופים וניקוי הראש, אני רוצה לשתף קצת באחת החוויות והרגשת השליחות שעברתי בנפאל לאחר רעידת האדמה.

כפי שרובכם מכירים, אני משרת במילואים ביחידת החילוץ הארצית.

בשבת בלילה אני מקבל טלפון שיוצאת משלחת חילוץ ובית חולים שדה לאזור האסון בנפאל.

8 בבוקר כל חברי המשלחת מתייצבים חותמים על ציוד חוטפים זריקות, 3 בכל זרוע, תדרוכים אחרונים ויציאה לשדה התעופה.

מטרות המשלחת מגוונות: איתור ומתן עזרה לכלל הישראלים מנותקי הקשר הנמצאים במדינה, סריקות וחילוץ לכודים, הקמת בית חולים שדה, ומתן סיוע ככל האפשר לעם הנפאלי ככל שנתבקש.

לאחר כ־א17 שעות טיסה, במטוסי שמשון צבאיים, נחתנו באחת המדינות היפות שהטבע יצר ועכשיו כאילו התחרט וניסה להחריב.

קטמנדו נפגעה קשה, אולם ככל שמתרחקים מהעיר הגדולה לערים הקטנות ולכפרים רואים את ממדי ההרס העצומים שהחריבו בתים וכפרים שלמים.

סיפור אישי קטן שהתפתח במהלך היציאה לסריקות סביב קטמנדו, לאזורים שנפגעו.

לאחר אסיפת עדויות ומידע מהפצועים שהגיעו לבית החולים ומהמקומיים, החלנו לנסוע לצפון מערב המדינה לכיוון מרכז הרעש, מתוך הבנה ששם תתבקש מירב העזרה.

הנסיעה הייתה איטית, הדרכים משובשות וישנן חסימות בדרכים.

כשהגענו לטריסולי, שבה נמצא בסיס צבאי עם מנחת מסוקים, שהיווה נקודת כינוס למסוקים היוצאים למשימות איתור וחילוץ, הצטרפתי לאחת המשימות.

היה מידע על 2 מקומיים שצריכים חילוץ, וכנראה אחד מהם הרוג, באחד הכפרים לאורך נהר הטריסולי.

המראנו, והתחלנו לסרוק את ערוץ הנחל.

מסביב רכסי הרים בגובה של 3000 מטר, נהר שוצף מהפשרת השלגים.

לרגע אתה מתבלבל וחושב שהגעת לגן עדן, אבל מהר מאוד אתה מבין שבגן עדן כנראה אין מחנות אוהלים, אין גלישות קרקע שמוחקות דרכים, בתים וכפרים שלמים, אין בתים קרוסים ואין נפנוף עם חולצה אדומה למסוק של אדם המבקש עזרה.

בדקנו עם הטייס האם אפשר לנחות, ריחוף קטן באזור למציאת מקום ראוי לנחיתה, ונוחתים.

בחור נפאלי צנום מוביל אותנו בין הריסות המקום.

אני, חבר צוות נוסף והטייס מבצעים סריקה תוך כדי ההליכה אחרי הנפאלי.

הגענו למתחם מגורים של פועלים העובדים בסלילת דרך בין ההרים לטובת הכפרים שבאזור.

בשיחה ראשונית הבנתי שהם היו 2 אחים שעבדו באזור. שאר האנשים שהיו הצליחו להתפנות בכוחות עצמם לכפרים סמוכים, או שנקברו תחת המפולת שהייתה.

הבחור הנפאלי נשאר עם אחיו כ־א4 ימים, עד שהגענו לחלץ אותם.

הנפאלי היה שקט מאוד, היה צריך לדרבן אותו כדי להבין האם ישנם לכודים נוספים במתחם ובאזור.

ביצענו סריקה נוספת, והעלנו אותם למסוק.

בדרך חזרה הוא קצת נפתח וסיפר מה קרה, שבעצם ה"נוסע" הנוסף שאיתנו במסוק הוא אחיו, ושהיה חשוב לא להשאיר אותו שם ולחכות עד שמשהו יגיע לחלצם.

זה רק אחד מהסיפורים הקטנים שהרכיבו פזל ענק של עזרה, נתינה, שליחות וגאווה שיש לנו כמדינה קטנה המכילה אנשים נפלאים ויודעת להגיע ולהושיט עזרה לכל אדם באשר הוא אדם, בכדור הקטן שבו אנו חיים.