קולומביה, אוגוסט 2026: משלחת "ברית רעים"

קולומביה, אוגוסט 2026 | משלחת ״ברית רעים״

שלושה שבועות בלבד לאחר שחזרתי מוונצואלה, הגיע האור הירוק.

יממה של שקילות ציוד, העמסות, תדריכים וחיסונים.

השעון מתקתק.

22:00.

ממריאים.

18 שעות טיסה עד לקאלי, קולומביה, בקצה השני של העולם.

נחיתה.

פריקת ציוד מהירה.

חבירה ישירה לחפ״ק המרכזי.

תמונת המצב מתבהרת במהירות

״אתר 3״ הוא מוקד האסון המשמעותי ביותר בעיר.

כ־14 נעדרים קבורים תחת ההריסות.

יש חשד לקולות עמומים הנשמעים ממעמקי הבטון.

שעה קלה לאחר מכן אנחנו כבר צועדים בשני טורים מסודרים היישר אל ליבת ההרס.

ושם, בתוך הכאוס, המכונה מתחילה לעבוד.

כתף אל כתף עם הכוחות המקומיים.

אנשי מודיעין האוכלוסייה מתחקרים כל שורד וכל בן משפחה, מחפשים פירורי מידע שיכולים להפוך להבדל שבין ניחוש לבין נקודת חדירה מדויקת.

המהנדסים מנתחים את וקטורי הקריסה, ממפים את מיקום הדירות המקוריות בתוך גל ההרס ומסמנים אזורי סכנה.

אנשי המבצעים והמודיעין בונים מודלים תלת־ממדיים שמאפשרים לנו להבין את תמונת ההרס.

פרג׳ון, שחקן הנשמה, מחזיק את הלוגיסטיקה.

לוחמות עוקץ, עם שלוקר ובובי, מדייקות אותנו לנקודות החשודות.

מפעילי הרחפנים סורקים ומתעדים מלמעלה.

מפעילי הצמ״ה מחכים לפקודה.

מומחי טג״ח מתכוננים לנטרל אלמנטים מסוכנים.

ואנחנו, המפקדים, מחלקים גזרות, בונים את תוכנית החילוץ ומנהלים את הכאוס בדייקנות כמעט כירורגית.

כמו תזמורת שכל נגן בה יודע בדיוק מתי להיכנס.

באתר הרס כל חמשת החושים דרוכים.

אבל לנו, לוחמי היחצ״א, יש גם חוש שישי.

הוא לא מיסטי.

הוא נבנה משנים של ניסיון, מאימונים מפרכים ומחיבור כמעט אינסטינקטיבי בין המודיעין, הנדסה, כלבנים, טכנולוגיה ותחושת השטח של המחלצים והמפקדים.

זה החוש שמאפשר לקחת עשרות פיסות מידע קטנות ולחבר אותן לתמונה אחת.

לפעמים, לתמונה שמצביעה על נקודה מדויקת.

במקרה הזה, בדיוק של מטר.

מפעילי הצמ״ה החלו לקלף שכבות של הרס בעדינות של ״נעים בגב״.

מומחי טג״ח נתלו על מנוף, בין שמיים לארץ, כדי לנתק אלמנטים מסוכנים.

מטיסי הרחפנים סרקו ותיעדו את נקודות העבודה.

טורים של מתנדבים מקומיים פינו שפוכת.

מינרנו.

חפרנו.

התקרבנו.

עד שנוצר המגע עם כל 14 הלכודים.

ואז, שוב, היא הופיעה.

היד.

משום מה, כמעט תמיד אנחנו פוגשים אותם כך.

עם יד מושטת קדימה.

בין אם הם בחיים ובין אם חלילה כבר לא.

זו יד שצועקת בלי קול.

יד שמבקשת עזרה.

יד שמנסה להגיע לכל מי שיכול למשוך אותה החוצה מהתופת.

פגשתי את היד הזאת באירועי חילוץ מורכבים בארץ, בנפאל, בברזיל, בטורקיה ובוונצואלה.

ופגשתי אותה שוב כאן, באדמת קולומביה.

״יש זיהוי!״ נשמעת פתאום צעקה מהגזרה של תומר.

״תגידו למנצור לבוא מהר עם מצלמת ה־360°!״ צועק אדם.

אני זוחל קדימה.

מכניס את עדשת המצלמה אל תוך המנהור הצר שנחפר בתוך גל ההרס.

ואז, על המסך הקטן, היא מופיעה.

מתוך ערימה של בטון מרוסק.

בין אבק שחונק את הגרון לבין חשכה מוחלטת.

כף יד של אישה.

עדינה.

מטופחת.

לק לבן על הציפורניים.

מושטת קדימה בתוך המרחב הדחוס.

מחפשת מגע.

מחפשת אחיזה.

מחפשת מזור.

מחפשת שמישהו ימשוך אותה החוצה מהגיהינום.

וברגע הזה, כל מה שלמדנו, כל הטכנולוגיה, כל הידע ההנדסי, כל המודיעין וכל שעות האימונים המפרכות הכול מתנקז לשבריר שנייה אחד.

לרגע של אנושיות מזוקקת.

אין מחסום של שפה.

אין הבדל בין יבשות.

אין דת.

אין לאום.

אין זרות.

יש רק יד אחת שנשלחת מתוך החושך ומולה ידיים מאומנות, נחושות ומקצועיות, שנשלחות מהצד השני.

כדי לאחוז בה.

ולא להרפות.

14 נשמות יקרות חילצנו מאתר מספר 3. והובלנו למציאתם של כ־13 לכודים נוספים באתרים האחרים.

למרבה הכאב, הפעם כולם כבר לא היו בין החיים.

עבור משפחות שנקרעו בין תקווה לייאוש, הבאנו ודאות.

ולפעמים, גם ודאות היא חסד.

היא מאפשרת למשפחה להפסיק לחכות.

להתאבל.

להיפרד.

לאסוף את השברים ולהתחיל, לאט־לאט, לחיות לצד השכול.

לצד עבודת החילוץ, צוות המהנדסים שלנו בדק ואישר עשרות מבנים ברחבי העיר כבטוחים למגורים ולתעסוקה.

פעולה שנראית אולי טכנית, אבל משמעותה הייתה עצומה, מאות אנשים יכלו לחזור לקורת גג ולצעוד את הצעדים הראשונים בדרך לשגרה.

צוות המומחים של המשלחת השאיר אחריו המלצות מקצועיות להמשך החזרה לשגרה, המלצות שאומצו בהערכה על ידי הרשויות במדינה.

כמובן ששום דבר מזה לא היה קורה בלי האנשים.

האנשים המופלאים של המשלחת:

המחלצים.

אנשי הלוגיסטיקה והמבצעים.

מפעילי הטכנולוגיה ואנשי המודיעין.

הכלבנים ומערך האבטחה.

המהנדסים ואנשי מודיעין האוכלוסייה.

המתעדים ומפעילי הבאגרים.

לוחמי יחידת ״להבה״.

והמפקדים.

באתר הרס כולם שווים.

אין אגו, אין מחיצות, אין ״אני״.

יש רק אנחנו.

רוח אחת שמחברת את כולם.

ומחויבות אחת, בלתי מתפשרת: להציל חיים.

כי בסופו של דבר, אחרי כל הטכנולוגיה, המודיעין, ההנדסה, האימונים והניסיון, נשאר רגע אחד.

רגע שבו מתוך החושך מופיעה יד.

והמשימה שלנו להושיט את היד השנייה.

לאחוז.

לא להרפות.

ולהחזיר אותה אל האור.

בסוף השבוע שודרה בחדשות 13 הכתבה "בגוף ראשון: המסע של המחלצים מישראל לרעידת האדמה בקולומביה".

13 דקות שמאפשרות לראות מקרוב מעט ממה שקשה מאוד להעביר במילים.