קולומביה, אוגוסט 2026 | משלחת ״ברית רעים״ שלושה שבועות בלבד לאחר שחזרתי מוונצואלה, הגיע האור הירוק. יממה של שקילות ציוד, העמסות, תדריכים וחיסונים. השעון מתקתק. 22:00. ממריאים. 18 שעות טיסה עד לקאלי, קולומביה, בקצה השני של העולם. נחיתה. פריקת ציוד מהירה. חבירה ישירה לחפ״ק המרכזי. תמונת המצב מתבהרת במהירות ״אתר 3״ הוא מוקד האסון המשמעותי ביותר בעיר. כ־14 נעדרים קבורים תחת ההריסות. יש חשד לקולות עמומים הנשמעים ממעמקי הבטון. שעה קלה לאחר מכן אנחנו כבר צועדים בשני טורים מסודרים הי

יש תמונות שלא דוהות עם השנים. לא משנה כמה זמן עבר, כמה מבצעי חילוץ ניהלת או השתתפת בהם, וכמה אתרי הרס פגשת מאז, יש רגעים שנצרבים עמוק בנשמה ונשארים שם לתמיד. אצלי, באופן כמעט פלאי, זו תמיד אותה תמונה: יד המושטת קדימה מתוך ההרס, האבק והחשכה. יד שמחפשת תקווה. יד שמבקשת אחיזה בחיים. אולי דווקא שם, בין קירות שקרסו לבין אותה יד קטנה המושטת מתוך החושך, למדתי יותר מכול מהו פיקוד. פיקוד תחת הריסות הוא בראש ובראשונה היכולת לשמור על הראש חד, צלול וממוקד ובאותה נשימה להשאיר את הלב פתוח.

"הביס האחרון הוא המתוק ביותר" - לצערי הפעם לא. יום חמישי, שעות צהריים. אני בדיוק מסיים שיחת זום ארוכה בעבודה ומתיישב בכיף להירגע עם צלחת אבטיח על הספה. לפתע הטלפון מתחיל להשמיע צלילים של הודעות. אני לא מתייחס וממשיך להנות מהאבטיח הקר. בשלב מסוים רצף הצלילים הופך למנגינה. אני מציץ במסך ומבין שקבוצת החירום של היחידה היא זאת שמנגנת. לא עוברות מספר שניות ואני מקבל טלפון מהמפקד הישיר שלי - נפער בולען בבריכה בכרמי יוסף, יש נעדר. תכין צוות איתור ותהיו מוכנים לתזוזה מידית למקום האירו

לאחר מרוץ החופים וניקוי הראש, אני רוצה לשתף קצת באחת החוויות והרגשת השליחות שעברתי בנפאל לאחר רעידת האדמה. כפי שרובכם מכירים, אני משרת במילואים ביחידת החילוץ הארצית. בשבת בלילה אני מקבל טלפון שיוצאת משלחת חילוץ ובית חולים שדה לאזור האסון בנפאל. 8 בבוקר כל חברי המשלחת מתייצבים חותמים על ציוד חוטפים זריקות, 3 בכל זרוע, תדרוכים אחרונים ויציאה לשדה התעופה. מטרות המשלחת מגוונות: איתור ומתן עזרה לכלל הישראלים מנותקי הקשר הנמצאים במדינה, סריקות וחילוץ לכודים, הקמת בית חולים שדה, ומת

אבא קום הבית רועד העירה אותי באמצע הלילה יהלי, הבת שלי בבהלה. נו פוטשקה, אולי חלמת חלום אני אומר לה, בואי תשני קצת עם אבוש הכל בסדר. ליתר ביטחון אני בודק בטלפון ומבין שזהו לא חלום. רעידת אדמה בעוצמה של 7.8 הכתה את מחוז Kahramanmaraş בדרום טורקיה שהורגשה גם בישראל. בשעות הבוקר המוקדמות אני כבר מבין את גודל האסון. קצב ההודעות והעדכונים מהיחידה הולך וגובר, ולפני ששלחתי את הילדים לבית הספר נתתי להם נשיקה וחיבוק חזק, הכנתי אותם שאבא כנראה יוצא למשלחת חילוץ. בשעה 08:15 הגיעה הודעה